הקול שלי ואני

זה נראה אולי שהביטוי שלי פתוח ושזה פשוט וקל לי לבטא את עצמי בחופשיות 

ולהניח את הלב שלי, אז זהו שזה לא קל לי, 

זה מצריך ממני אומץ,  זה מצריך ממני לשחרר פחדים, התניות 

ומה יגידו והאם יאהבו.. ושאר ירקות… 

ויש הרבה...

בכדי שאוכל להביא את הקול הפנימי שלי לידי ביטוי, קודם כל ולפני שאני מביאה אותו החוצה 

אני קשובה לו דרך תחושה שיש בה משמעות, שיש בה אמירה שמבקשת תשומת לב 

ונוכחות של עצמי. 

הקול הפנימי מבקש ממני את זה; הקשבה. נוכחות. 

את האמון שמה שהוא מבקש לומר לעולם ימצא את העיניים שנועדו לראות את זה. 

את הלב שאמור להרגיש את זה.

את האוזניים שאמורות לשמוע את זה ולו רק מילה אחת שתיצור הדהוד קטן שירעיד מיתר, 

שיצור בפנים צליל מוכר שיעורר תנועה של שינוי ולו הקטנה ביותר. 

בעשר שנים האחרונות אני בתהליך תקומה של הקול הפנימי,

קולי האבוד נמצא, 

הוא עדין יוצא מעת לעת לפגרות והנפשות קלות.

אחרי שהושתק. 

הודחק. 

נחלש.

כוסה בשכבות של איסורים והתניות, 

לקח לי זמן להשיבו ועוד יותר להשיב את האמון שלי בו, 

לסמוך על זה שהוא יודע מה הוא אומר. 

לעמוד לצידו בנוכחות כשהוא מתבייש. 

להיות שם איתו בידידות אל מול הקולות הביקורתיים.

לפתח אמון בתהליך הגילוי גם אם לפעמים הקול שלו עמום, 

נשמע לא קשור, לא רציונלי.

לסמוך עליו שהוא יודע! 

שיש שם קול שיודע את עצמו, 

גם אם הוא חושף בפניי עכשיו רק חלק אחד מתמונה שלמה.

הקול שלי מתגלה ביחס לאמון שלי בו. 

אני נזכרת איך בגיל 22 חשבתי שאין לי מה לומר.

זוכרת את הלא יודעת..

שהיה מרוח לי על הפנים. 

היום אני יודעת שלהיות אישה עם קול, אמירה, 

עלי קודם כל להסכים להניח למה שהיא כבר יודעת ולפגוש את זו שבפנים שלא יודעת, 

זו שהקול שלה חלוש, מגומגם, מהוסס…כמעט לא נשמע וליצור לה מרחב פנימי בטוח 

עם אנשים שהיא מרגישה איתם נעים וטוב. 

לתת לה מרחב חופשי לבטא את עצמה בחופשיות. 

לסמוך על זה שמה שהיא תאמר יביא תקומה לקול הפנימי האבוד.

זו מלאכה שכל אישה נקראת לעשות עבור עצמה. 

עבור מי שהיא בלב.

עבור מי שהיא בקרביים שלה!